החלטה בתיק רע"א 22/10

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא צ' זילברטל) בבר"ע 1039/09 מיום 13.12.2009, במסגרתו התקבלה בקשת רשות הערעור של המשיבים על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' ברקלי) בבש"א 11139/08 מיום 30.7.2009, לפיה נדחתה בקשת המשיבים ליתן להם סעד זמני לפיו תימנע המבקשת מכל פעולה שיש בה כדי להפריע לאספקת המים למשיבים (להלן: ההחלטה).

עובדות והליכים קודמים

1.        המבקשת הינה אגודה שיתופית (להלן: האגודה), והמשיבים, אב ובנו, הם חקלאים וחברי האגודה. יוער, כי בבקשה טוענת המבקשת כי המשיב 2 אינו חבר באגודה. בין הצדדים נתגלעו סכסוכים כספיים בעניינים שונים. חלק מן המחלוקות מתבררות במסגרת הליך בוררות, והן אינן נוגעות לענייננו. במסגרת המחלוקת נשוא הבקשה, טענה המבקשת כי המשיבים חייבים לה סכומי כסף בגין אספקת מים, ולנוכח סירובם המתמשך לפרוע את חובם (ולו "תחת מחאה"), נטען כי היא זכאית לנתק את אספקת המים למשיבים. המשיבים, מצידם, טענו כי הסכומים שהמבקשת חבה להם עולים על חובם שבגין אספקת המים.

2.        משנוכחו המשיבים כי אספקת המים למטע התמרים שלהם עומדת להיות מופסקת, הם פנו לבית המשפט המחוזי, שנענה לבקשתם והעניק להם צו מניעה ארעי, אשר הורה למבקשת להימנע מלהפריע לאספקת המים למטע התמרים. בהמשך, הועברה התובענה לבית משפט השלום המוסמך לדון בה, ובהליך שהתקיים בפני כבוד השופט י' מילנוב ביום 19.9.2008 נקבע כי יש לעשות את הצו הארעי לצו זמני ולהותירו בעינו.

3.        לאחר זמן, פנו המשיבים אל בית משפט השלום בבקשה כי היקף הצו הזמני יורחב, כך שיחול על כל המים שצורכים המשיבים ולא רק על אספקת המים למטע התמרים. החלטת בית משפט השלום ניתנה ביום 22.9.2008. בהחלטתו קבע בית משפט השלום (כבוד השופט י'ברקלי) כי המשיבה תחדש את אספקת המים לכלל השטח עד למתן החלטה בבקשה, בכפוף לתשלום עבור צריכת מים שוטפת. ההחלטה האמורה ניתנה ביום 30.7.2009, ובה נפסק כי אין מקום לתת למשיבים צו כמבוקש על ידם. בית משפט השלום קבע בהחלטתו, כי המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח את קיומו של התנאי הראשון הנדרש על מנת לזכות בסעד זמני של צו מניעה, הוא תנאי הזכות לכאורה. הנימוק שעמד ביסוד ההחלטה היה, כי על רקע קיומה של יתרת חוב אותה חבים המשיבים למבקשת בגין צריכת מים אין לחייב את המבקשת לספק למשיבים מים בחינם, ועל המשיבים לכסות תחילה את יתרת חובם, ורק לאחר מכן להתדיין עם המבקשת בנוגע לשאר המחלוקות שביניהם. בית משפט השלום היה ער לעובדה כי מדובר בחוב עבר (שכן מאז ההחלטה מיום 22.9.2008, משלמים המשיבים עבור צריכה שוטפת), אך סבר כי עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה.

4.        על החלטת בית משפט השלום, הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. עם הגשת בקשת רשות הערעור, התבקש גם עיכוב ביצועה של החלטת בית משפט השלום, כך שהאיסור על ניתוק אספקת המים יעמוד בעינו (בש"א 9476/09). בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע בהחלטתו מיום 21.10.2009 (כבוד סגן הנשיא י' צבן), תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבים בסך 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ כדין, וזאת לאחר שהמשיבים הפקידו בקופת בית המשפט עירבון להבטחת נזקי המבקשת. הנימוק העיקרי שעמד בבסיס ההחלטה היה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים.

5.        בהמשך, בעקבות הסכמת הצדדים כי בית המשפט המחוזי ידון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה, התקבלה הבקשה בפסק דינו של כבוד סגן הנשיא צ' זילברטל מיום 13.12.2009. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי יש יסוד להניח כי בסופו של יום יימצא שהמבקשת חייבת למשיבים סכומים העולים על חובם של המשיבים בגין אספקת המים, או, למצער, כי מחוב המשיבים בגין המים מתקזז סכום ממשי. בנוסף, ייחס בית המשפט המחוזי חשיבות לעובדה כי המשיבים משלמים, על פי הוראת בית המשפט, עבור צריכה שוטפת, כך שהמחלוקת נוגעת לחוב עבר, שכנגדו נטען שהמשיבים זכאים לכספים מהמבקשת. במצב דברים זה, לא סבר בית המשפט המחוזי כי מדובר ב"סרבני תשלום" העומדים על זכותם שיסופקו להם מים ללא שישלמו עבורם. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, זאת, היות שהנזקים העלולים להיגרם למשיבים אם תופסק אספקת המים לחלקות החקלאיות שהם מעבדים או לצריכה ביתית גדול לאין שיעור מן הנזק שעלול להיגרם למבקשת במידה שיימצא בכל זאת, בתום ההתחשבנות, כי המשיבים חייבים למבקשת סכום כסף כלשהו, בייחוד כשהחוב בגין אספקת המים אינו גדל, נוכח התשלום עבור הצריכה השוטפת. אשר על כן, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום והורה על מתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשת להפריע לאספקת המים למשיבים ובלבד שהמשיבים ימשיכו לשלם עבור הצריכה השוטפת, תוך שהוא מחייב את המבקשת בהוצאות המשיבים, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.

           מכאן בקשת רשות הערעור.

טענות המבקשת

6.        לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי שגה משסמך קביעותיו על טענות המשיבים בדבר קיזוז חוב נטען של המבקשת למשיבים, כנגד חובם למבקשת. לטענת המבקשת, חוב נטען זה, אשר המחלוקת בו טרם הוכרעה, אינו יכול להקים למשיבים טענת קיזוז מול חוב המשיבים למבקשת, שאינו שנוי במחלוקת, וממילא אין בטענות בדבר חוב כדי למנוע מן המבקשת להפסיק את אספקת המים למשיבים. המבקשת אינה חולקת על כך שיש לנקוט זהירות יתרה בשימוש בסנקציה של הפסקת אספקת מוצר או שירות, אולם משעה שאין חולק באשר לחובו של פלוני לספק, ואילו טענות פלוני בדבר חוב של הספק כלפיו עודן בשלבי בירור, הרי שדי בכך כדי שפלוני ישא בתשלום חובו לספק, אף אם תחת מחאה, ויותיר את בירור חובו של הספק אליו בידי הערכאות.

7.        בנוסף, טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה משקבע כי המשיבים אינם סרבני תשלום. לטענת המבקשת, המשיבים עושים דין לעצמם, תוך כוונה למקסם רווחיהם, ונמנעים מתשלום חובם למבקשת. כדוגמה לעשיית הדין העצמית של המשיבים, מצביעה המבקשת על כך שעד לאיום המבקשת בניתוק אספקת המים נמנעו המשיבים מתשלום בגין צריכת המים, והחלו לשלם בגין הצריכה השוטפת רק בהוראת בית משפט השלום.

8.        מעבר לכך, טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי אף שגה בקביעתו כי העניין הנדון בע"א 788/87 לוי נ' כפר פינס מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מד(2) 52 (1990) (להלן: עניין פינס) שונה מעניינה של המבקשת, ובכך שבעקבות קביעה זו, נתן משקל בהכרעתו לשאלה האם המשיבים הינם סרבני תשלום ממש אם לאו. לגישת המבקשת, עיקר הרלוונטיות של פסק הדין בעניין פינס לענייננו היא קביעת בית המשפט כי אין אגודה חייבת לשקוע עצמה בחובות כבדים כדי להקל עם חבר מחבריה, ובמיוחד כאשר הדבר בא על חשבונם של החברים האחרים.

9.        המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בית המשפט המחוזי שגה משקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. לדברי המבקשת, נזקה ואי הנוחות הנגרמת לה עקב אי תשלום החוב על ידי המשיבים הינם גדולים מהנזקים העלולים להיגרם למשיבים, שהם נזקים כספיים ברי פיצוי, אשר ממילא אין ליתן צו מניעה בגינם. לעניין זה, המבקשת טוענת כי מן הראוי לבחון את הטענות בעניין מאזן הנוחות לאור מצב הדברים שהיה ביום הגשת הבקשה למתן צו מניעה וההחלטה בה, וכי סילוק החוב בגין אספקת המים השוטפת אינו מעלה ואינו מוריד מנכונות החלטת בית המשפט המחוזי.

10.      עוד נטען, כי התנהלותה של המבקשת מול חבריה מקבילה לפעילותו של תאגיד מים עירוני מול תושבי העיר. לדבריה, לא יעלה על הדעת כי תאגיד מים עירוני יהא מנוע מלנתק לפלוני את אספקת המים, במקרה שלאותו פלוני חוב עבר לתאגיד המים, ברגע שפלוני מעלה טענות כי תאגיד המים העירוני הוא החייב, וזאת אף אם הוא משלם בגין צריכה שוטפת ואינו סרבן תשלום. המבקשת מוסיפה, כי איום בניתוק המים ו/או ניתוקם הינם הסנקציות הראשיות והעיקריות העומדות לרשותו של תאגיד המים העירוני.

11.      לבסוף, טוענת המבקשת כי היא זכאית למתן רשות ערעור, בהיות הקביעות אשר נפסקו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי קביעות משמעותיות ורחבות השלכה, לא רק על האגודות השיתופיות כזרועה הארוכה של רשות המים, אלא אף על ספקי שירותים חיוניים שונים כחברת חשמל, בזק וכיוצא באלה. לדברי המבקשת, במתן גושפנקא לאמירות בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ניתן לסבור כי כל אימת שמאן דהוא יכפור בחובו כלפי ספק שירותים זה או אחר ויטען לקיזוז חובו לספק כנגד חובו של הספק כלפיו, אף אם טענה זו טרם הוכרעה, הרי שכל עוד הוא נושא בתשלומים השוטפים בגין הצריכה היומיומית של השירות או המוצר ואינו מוגדר כסרבן תשלום, הרי שהספק מנוע מלעשות שימוש בכלי היחיד העומד לרשותו, דהיינו הפסקת הענקת השירות או המוצר לאותו מאן דהוא. כביסוס לנימוקה זה, טוענת המבקשת כי קביעותיו של בית המשפט קמא יצרו הדים רחבים אצל חקלאי האגודה, ובפרט בקרב אלו אשר להם נותקו בעבר המים, שכן הם דרשו מן המבקשת כי זו תתנצל על ניתוק המים בעבר, וכן הודיעו לה כי תשלום המים יבוצע על ידם, מעתה והלאה, בהתאם ליכולתם הכלכלית.

דיון והכרעה

12.      לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים. כידוע, ככלל לא ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות ערעור מקום בו מדובר בבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין, אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. ויודגש, אין בקיומן של הכרעות סותרות בערכאות קודמות, כשלעצמן, בכדי להקנות רשות ערעור [ראו: רע"א 5091/06 כהן נ' בונה (לא פורסם, 14.8.2006); רע"א 4024/06 קינן נ' הירשברנד (לא פורסם, 28.1.2007)]. על אף ניסיונה של המבקשת לעטות את הבקשה באצטלה של שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, בסופו של יום מדובר במחלוקת הנוגעת לצדדים הישירים לסכסוך והיא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

           יש לדחות את טענת המבקשת, לפיה ניתן ללמוד מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי כל אימת שצרכן טוען לקיזוז חובו לספק שירות או מוצר כנגד חוב של הספק כלפיו, הרי שהספק מנוע מלהפסיק את אספקת השירות כל עוד הצרכן נושא בתשלומים בגין הצריכה היומיומית של השירות או המוצר, אף אם חובו של הצרכן הינו חוב קצוב ומוגדר ואילו חובו של הספק שנוי במחלוקת והטענות בעניינו טרם התבררו. במקרה דנן, בית המשפט המחוזי קבע מפורשות בפסק דינו, כי בנסיבות המקרה הקונקרטי קיימת סבירות גבוהה כי בסופו של יום תתקבל טענת המשיבים שהמבקשת חייבת להם סכומים העולים על חובם של המבקשים בגין אספקת מים, או למצער, כי מחוב המבקשים בגין המים יתקזז סכום ממשי. כן התייחס בית המשפט המחוזי לשיקולי מאזן הנוחות, וקבע כי במקרה דנן הוא נוטה לטובת המשיבים.

           ברי, כי טענה בעלמא בדבר קיזוז חובו של צרכן כלפי ספק השירות או המוצר, מול חוב נטען של הספק כלפי הצרכן לא תתקבל ולא יינתן בעטיה סעד זמני. אכן, על מנת שיורה בית המשפט על מתן סעד זמני, עליו להשתכנע, בראש ובראשונה, בדבר קיומה לכאורה של עילת תובענה. בנוסף, על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, גם את שיקולי מאזן הנזקים הצפויים להיגרם לכל אחד מבעלי הדין במקרה של מתן או אי מתן הסעד הזמני [תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כן ראו למשל: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 521 (מהדורה עשירית, 2009); רע"א 5290/08 הורוביץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 1.7.2008)]. אין ממש בטענותיה של המבקשת בדבר תגובותיהם של חקלאי האגודה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. תגובות אלה חסרות כל רלוונטיות, שכן בוודאי שאין ללמוד מפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי כל צרכן רשאי לעשות דין לעצמו ולהחליט, בהתאם ליכולתו הכלכלית, האם לשלם עבור השירות או המוצר.